הקונסטרוקטיביזם גורס שבני אדם יוצרים מציאות ולא מגלים אותה ועל כן המציאות היא סובייקטיבית. גובה ולינקולן (1994 ,Guba & Lincoln), ציינו שידע ואמת נבנים על ידי התבונה ולא מתגלים על ידה. רורטי (Rorty, 1991) ניסח זאת בתמציתיות ואמר שהידע אינו ביטוי לתוכן הנאגר בזיכרון אלא התהליך של בנייתו.

בנוסף לתפיסה הקונסטרוקטיביסטית שמדגישה כי התבונה אחראית להתפתחות הידע הלכה והתפתחה תפיסה קונסטרוקטיביסטית חברתית-תרבותית שמציינת כי אנשים מבנים את הידע האישי באמצעות יחסי-גומלין עם סביבתם (Greeno, 1997).

רבים מאנשי החינוך אימצו את הגישה הקונסטרוקטיביסטית בהוראה. גישה זאת מסמלת את המעבר מחינוך המבוסס על הגישה ההתנהגותית (בהביוריסטית) לחינוך המבוסס על הגישות הקוגניטיביות  והקונסטרוקטיביסטיות ששמות במרכזן את תבונת הלומד והבניה אישית של הידע.

מנקודת מבט פדגוגית, הגישה ההתנהגותנית מדגישה את החיזוקים כגורם מניע של הלמידה. זה כולל היזון חוזר, עריכת חומרים ברצך ובקרה על הלמידה. הגישה הקוגניטיבית מזהה צורך במערכת תומכת כדי להעביר את מידע באופן יעיל ולשמר אותו בזיכרון לטווח קצר וארוך. לעומת גישות אלה, הגישה הקונסטרוקטיביסטית מבליטה  (Kettanurak, Ramamurthy&)  את הצורך של המערכת לחזק בלומד את היכולת האישית לחקור ולגלות ידע .(Haseman, 2001

הגישה הקוגניטיבית מכוונת לפרט ומדגישה את ההישגים האישיים שנובעים מהשפעותיה “של” סביבת למידה. התבנית היותר ידועה של למידה כזאת היא כתת הלימוד המוכרת. הגישה החברתית, בהקשר הקונסטרוקטיביסטי, ממקדת את תשומת הלב אל הישגים אישיים שנובעים מאינטראקציה “עם” סביבת למידה. הכוונה היא לסביבה שבה מתרחשת אינטראקציה של הפרט עם משתתפים אחרים, שפועלים ביחד או בנפרד, ועם טכנולוגית מחשבים. בסביבה כזאת מתקיימת פעילות למידה עצמית וכן למידה משתפת שבה פותרים בעיות ביחד, גולשים יחד באינטרנט או בונים ביחד מאגר נתונים (Greeno, 1997). סביבת למידה כזאת, שמשלבת טכנולוגית מחשבים ועמיתים לומדים, מכונה סביבת לימוד קונסטרוקטיביסטית.