בקבוצת M.R.I. , בראשות דון ג’קסון (Don Jackson), היו: ווצלביק (Watzlawick) , וויקלנד (Weakland), פיש (Fisch), היילי (Haley), סלוזקי (Sluzki), סאטיר (Satir) ואחרים.

הקבוצה החלה לפעול, באופן רשמי, ב-1959. חברי הצוות הושפעו מרעיונותיו של פרנקל (Frankel) וחיבורו בנושא “הכוונה הפרדוקסית” שהופיע בספרו “האדם מחפש משמעות”. הם הושפעו, במיוחד, מרעיונותיו של מילטון אריקסון (Milton Erickson) שעיצב, בעזרת טאקטיקה מילולית, גישה יצירתית בהיפנו-תרפיה. עבור אריקסון, המושג המרכזי בטיפול היה עשייה אחרת. נדמה שבכך השפעתו הייתה מכרעת על חברי הקבוצה.

חברי הצוות, שבאו מתחומים שונים, כגון: פסיכיאטריה (פיש), אנתרופולוגיה (וויקלנד), פסיכולוגיה (ווצלביק), קומוניקציה (היילי), מצביעים לא רק על הראייה הרחבה שהייתה במכון, אלא גם על הניסיון האינטגרטיבי למצוא דרך מעשית לפתרון מהיר ויעיל של בעיות בחיים.

חברי הקבוצה היו חלוצים בצפייה ביחסי גומלין בין חברים במשפחה. הם תארו את התהליכים שהתרחשו במשפחה במונחים של חלוקת כוח ושליטה ויחסי הגומלין ביניהם. את הבסיס התיאורטי לגישתם הם הניחו על תורת הקבוצות ותורת הסוגים הלוגיים. את הפתרונות המגוונים והיצירתיים הם ביססו על שימוש בפרדוקסים.

הם החלו לפעול, בתחילת שנות ה60, בתקופה שהפסיכותרפיה (“שיחה מרפאה”), שהייתה בראשיתה צורה קצרה יחסית של טיפול, נעשתה מורכבת יותר והתפתחה להרפתקה ממושכת. עבור הפציינט תקופת הטיפול נמדדה, בדרך כלל, בשנים. בהתייחסם למגמה זאת, החליטו חברי הצוות ב- M.R.I. לנסות למצוא קיצורי דרך באמצעות קיצור הטכניקה שיהיו ההפך מאלה של הפסיכואנליזה.