יצירת קשר התחלתי או, איך מעוצבת מחויבות מעשית לטיפול
(סורוקה, 1993)

פנייה טלפונית, מפגש ישיר ראשון או שיחה עם גורם מתווך הם ראשיתו של תהליך התערבות טיפולית. בגישה של פתרון בעיות ממוקד, קצר מועד מכירים בכך שאופי התגובה קובע את אופי התהליך הטיפולי ואת תוצאותיו. לכן, מי שמקבל את הפנייה (בטלפון או במפגש ישיר) צריך להתרכז במהלך השיחה שכן בשיחה ישנם כל המרכיבים ההתחלתיים של טיפול. יתרה מזאת, בגישת פתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד, מניחים כי מי שיוצר את הקשר הראשון מעוניין, יותר מאחרים, בשינוי. המתקשר הראשון הוא זה ש”הדופק שלו מואץ”, זה “שמזיע יותר”, קרי: מגלה מוטיבציה לשינוי. בדרך כלל אחד מבני הזוג (בקשיים תוך-זוגיים) או ההורים (בקשיים שבינם לבין אחד מילדיהם) יוזמים את הפנייה כי “הדופק שלהם מואץ”. מעטים הילדים שמבקשים מהוריהם, או מגורם אחר שישלח אותם לטיפול.

בכל אופן, אם זה אפשרי כדאי שהמטפל יהיה זה שיענה לפנייה כדי שלא תהיה החמצה לגבי התהליך בהמשך. באותה שיחה, בין אם היא טלפונית ובין אם היא ישירה, יש לעשות הכל כדי להביא את הפונה לפגישה. אפשר להשתמש בטיעונים שונים, בין השאר: שיש צורך לקבל תמונה מפורטת ושהמתקשר יכול לעשות זאת בפגישה פתוחה ולא בטלפון.

צריך לשים לב, מהתחלה, לניסיונותיהם של הפונים למנוע אפשרות להתחבר אליהם. כדי למנוע את האפשרות הזאת צריך לצמצם את אפשרויות התמרון של הפונים ועל ידי כך להגביר את יכולת התמרון של המטפל. פעולה זאת נועדה להביא את הפונה לכך שיגלה מעורבות, התחשבות ואחריות לטיפול.