גישת פתרון בעיות ממוקד, קצר מועד, מתמקדת בהתנהגות וביחסי גומלין בין-אישיים. זה מאפשר לצפות בפעילות הגלויה של יחידים ובינם לבין אחרים. בתוך זה ישנן שלוש הנחות עיקריות:

קשיים שהופכים לבעיות:

ראשונה: סוג הבעיות שאנשים מביאים לפסיכותרפיסטים נוצרות בשל ניסיונות פתרון לא מתאימים בהתמודדות עם קשיים נורמליים (וברוב המקרים גם קשיים נפוצים) של החיים.

שנייה: קשיים ממשיכים להתקיים בשל שימוש חוזר בפתרונות לא מתאימים, של האדם הפועל ואחרים אתם הוא נמצא ביחסי גומלין. הפתרון הלא מועיל ולא יעיל הופך לבעיה.

שלישית: אם הפתרון, שמשמר את הקושי, יוסר או ישונה, הבעיה תיפתר או תיעלם מבלי שים לב למקורה, אופייה או משך קיומה. שינוי כזה הוא משימתו העיקרית של המטפל (ווצלביק, וויקלנד ופיש, 1979).

דוגמה קלינית: לאדם יש קושי להירדם בלילה. אם הוא מכיר בכך שזה יכול לקרות לכל אחד ומתייחס לקושי להירדם כאל תופעה שאינה מיוחדת, כי אז זה די נדיר שהקושי ייהפך לבעיה. אולם, אם הוא מרוכז בעניין הקושי להירדם יתר על המידה זה עלול להסתבך. הוא עלול להעלות בדעתו כל מיני  בעיות שתתעוררנה אם יהיה לו קושי מתמשך ולכן ינסה להבטיח לעצמו להיות נינוח מספיק כדי להירדם. אולם, בניסיונותיו לשחרר מתח כדי להירדם, הוא מוצא את עצמו מתוח יותר והוא נעשה עוד יותר חרד כאשר הזמן חולף. אחרי שזה חוזר על עצמו מספר פעמים הוא משתכנע שיש לו בעיה ממשית שקשורה בשינה. הוא מנסה פעילות נוספת כדי להגיע למצב שינה נורמלי. בין השאר, זה יכול לכלול הליכה מוקדמת או מאוחרת יותר לישון, בדיקת חום החדר, ביטול שתיית קפה, הימנעות מהתרגשות או מגירויים שלפני השינה ולבסוף כדורי שינה. כך נסגר עליו המעגל: ככל שהוא מתמודד יותר כדי לפתור את הקושי, כך זה נעשה חמור יותר, וככל שזה מחמיר יותר כך הוא מרגיש יותר צורך לפתור את הקושי. בנקודה זאת הוא עשוי לפנות לייעוץ. במונחים של התאוריה שמוצגת כאן, כיוון שהבעיה מצויה בניסיונותיו של הלקוח לפתור את הקושי, הטיפול יהיה ישיר וינסה לאסור את “פתרונו”. זה כשלעצמו מספיק כדי לשקם את שנתו. אך מכיוון שהלקוח מאמין בפתרונו, הרי ששינוי כזה מחייב תכנון אסטרטגי והתערבויות טקטיות מצדו של המטפל כדי להשפיע על הלקוח ביעילות.