פתרון בעיית הרטבה: דוגמת התערבות טיפולית על ידי מילטון אריקסון (Erickson, M): זהו אחד מסיפוריו הטיפוליים של אריקסון שממחיש את הרעיונות הטיפוליים של גישת פתרון-בעיות קצר מועד. הסיפור מובא כאן כפי שהוא מתואר על ידי רוזן בספרו (Rosen, 1982. pp. 113-117) ומכונה על ידו “מיטות יבשות“.
“כמו בסיפורי הסופי (Sufi) או הזן (Zen) לקוחו של מרפא צריך להיות מוכן לקבל את סמכות הידע שלו. בהרבה סיפורים הלקוח מגיע אל המרפא, אך המרפא מעכב את כניסתו עד “שהעגלה תהיה מוכנה להעמיס את עושר הלמידה”. אריקסון (Erickson) משיג נכונות זאת על ידי עיכוב העלאת הרעיון המרכזי שגורם ללקוח להמתין זמן רב, ולהיות במתח לקראת המפגש עם הרעיון (זו דרכו של אריקסון להפוך את הלקוח/הפונה לצרכן). למשל, כאשר הוא הציג את הסיפור הבא בפני קבוצת סטודנטים הוא הקדיש מחצית השעה לבניית התיאור הסופי. חלק מהזמן הוקדש לתיאור הרקע. חלק אחר מהזמן העביר בהפניית השאלה למאזינים איך הם היו פותרים בעיה שכזאת. זמן נוסף הוא העביר בסיפורים שונים שלא היה להם קשר ישיר לבעיה. הוא חזר על משפטים כגון: “יש משהו שידוע לכם, אך אתם לא יודעים שאתם יודעים. כאשר תדעו מה הדבר שאינכם יודעים, אתם תדעו ואז תהיה לכם מיטה יבשה”. סוג כזה של בלבול והצהרות מעוררות גורם למאזינים לעשות מה שארנסט רוסי (Ernest Rossi) מכנה “חיפוש פנימי“. המאזין מתחיל לחפש בתוכו מקורות שיוכלו לעזור לו בתהליך הריפוי. כאשר אנו מפעילים אחת מטכניקות ההשראה של אריקסון, “טכניקת ההמתנה“, אותם העקרונות מיושמים. הלקוח נשאר ממש בתחושה של עוד. כך הוא נפתח לקבל.

סיפור “מיטות יבשות”
אם הביאה למפגש עם אריקסון את בתה, בת ה11. “מיד אחרי ששמעתי כי הבת מרטיבה במיטה שלחתי את האם מחוץ לחדר באמונה שהבת תוכל לספר לי את סיפורה. הילדה סיפרה לי שהייתה לה דלקת בשלפוחית השתן כאשר הייתה מאד קטנה. היא טופלה על ידי אורולוג אך הדלקת נמשכה שש או שבע שנים ואולי יותר. היא נבדקה מאות פעמים ולבסוף מוקד הבעיה אותר באחת הכליות. הכליה הוסרה והיא השתחררה מהדלקת לארבע שנים לערך. הטיפולים המרובים גרמו לכך שהיא הרטיבה בלילות כאשר הייתה במנוחה. במשך היום היא שלטה על השלפוחית מלבד במצבים בהם צחקה. ההרפיה הנלווית לצחוק גרמה לה להרטיב במכנסיה.
הוריה חשבו שאחרי שהכליה הוסרה והדלקת נעלמה היה עליה ללמוד לשלוט בעצמה. היו לה שלוש אחיות צעירות יותר שלעגו לה. כל האמהות, כל התלמידים בבית הספר, אלפיים או שלושת אלפים, ידעו שהיא מרטיבה במיטה ובעת צחוק היא הייתה מוקד ללעג.
היא הייתה טמירה, נאה מאד, בהירה, בעלת שיער ארוך שהגיע עד מותניה. היא הייתה ילדה ממש מקסימה. אולם, היא הייתה ללעג. נדרש ממנה יותר ממה שיכלה לתת. היה עליה לסבול את רחמי השכנים, את לעג אחיותיה וילדי בית-הספר. היא לא הלכה למסיבות פיג’מות ולא התארחה בבתי חברות בגלל ההרטבה.
שאלתי אותה אם הייתה אצל רופאים. היא אמרה שהייתה אצל רבים, בלעה כדורים בשפע ומאומה לא עזר. אמרתי לה שאני כמו הרופאים האחרים, גם אני לא יכול לעזור לה. “אולם את יודעת משהו, אך את לא יודעת שאת יודעת. וכאשר תגלי במהרה מהו אותו דבר שאת יודעת ואינך יודעת שאת יודעת, מיטתך תתחיל להיות יבשה.” ואז אמרתי לה, “אשאל אותך שאלה מאד פשוטהו אני רוצה תשובה מאד פשוטה. הנה השאלה: אילו ישבת באמבטיה, מטילה מימייך, ואדם זר דוחף ראשו בדלת, מה היית עושה?”
“הייתי קופאת על מקומי!”
” זה נכון. היית קופאת על מקומך – ומפסיקה להטיל מימיך. כעת את יודעת מה שכבר ידעת אך לא ידעת שזה כבר ידוע לך. במילים אחרות, את יכולה להפסיק להטיל מימיך בכל עת מכל סיבה שתבחרי. את ממש לא צריכה אדם זר שידחוף לשם כך את ראשו לתוך האמבטיה. רק המחשבה על כך מספיקה. את תפסיקי. את תקפאי על מקומך. וכאשר הוא ילך לדרכו את תמשיכי להטיל מימיך.”
“עכשיו, להקפיד שהמיטה תהיה יבשה זו משימה מאד קשה. יתכן שכעבור שבועיים תהיה לך לראשונה מיטה יבשה. העניין הזה מחייב אימון רב, להרטיב ולהפסיק. יהיו ימים בהם אולי תשכחי להתחיל להרטיב ולהפסיק. זה בסדר. גופך יהיה טוב אליך. הוא יעמיד בפניך אפשרויות נוספות. ויהיו ימים בהם תהיי עסוקה מדי כדי להתאמן לעצור את ההרטבה. אבל, זה בסדר. גופך יאפשר לך תמיד לחזור  להרטיב ולהפסיק. זו תהיה הפתעה עבורי אם תהיה לך מיטה יבשה באופן קבוע בתוך שלושה חודשים. אך זו תהיה גם הפתעה עבורי אם לא תהיה לך מיטה יבשה באופן קבוע בתוך ששה חודשים. והפעם הראשונה שהמיטה תהיה יבשה תהיה קלה יותר מאשר הפעם השנייה. ולהגיע למיטה יבשה שלוש פעמים זה עוד יותר קשה, ולהצליח בכך ארבע פעמים זה עדיין קשה. אחרי זה העניין נעשה קל יותר. את יכולה להגיע לחמש, שש, שבע, כל השבוע מיטה יבשה. ואז תדעי שאת יכולה להגיע לשבוע אחד של מיטה יבשה ועוד שבוע, ועוד שבוע.”
“משכתי את הפגישה עם הילדה. לא היה לי מה להוסיף. הייתי אתה שעה וחצי ושחררתי אותה. כעבור שבועיים היא הביאה לי מתנה – המתנה הראשונה שהיא נתנה אי פעם בידיעה שהייתה לה מיטה יבשה (זו הייתה פרה אדומה סרוגה). הערכתי מאד את המתנה. כעבור ששה חודשים היא בילתה לילה בביתם של ידידים, קרובים, ובבית מלון. מפני שהלקוחה עברה טיפול לא חשבתי שהמשפחה צריכה התערבות אפילו שההורים גילו חוסר סבלנות, האחיות לעגו לה והילדים בבית הספר גיחכו. הרגשתי שההורים יצטרכו להתאים את עצמם למיטות היבשות. כך גם האחיות, השכנים וילדי בית-הספר. בעצם, לא ראיתי כיוון אחר עבורם. לא חשבתי שיש מה להסביר לאב, לאם, לאחיות או כל אחד אחר. אמרתי לה מה שהיא בעצם ידעה אך לא ידעה שהיא יודעת.”
“כל אחד מכם גדל עם הרעיון שכאשר הוא מרוקן את השלפוחית הוא מרוקן אותה לחלוטין. ואתם מניחים זאת. החשוב בעניין הוא שכל אחד חווה את החוויה של הפרעה ועצירת זרם השתן בפתאומיות. לכל אחד היה הניסיון הזה – והיא שכחה אותו. כל מה שעשיתי היה להזכיר לה משהו שהיא כבר ידעה אך לא ידעה שהיא יודעת.”

במלים אחרות, בטיפול אתה מתייחס לצרכן כפרט ולא חשוב עד כמה ההרטבה מהווה בעיה להורים, לאחיות, לשכנים וילדי בית-הספר. זו הייתה בראש וראשונה בעייתה. מה שהיה עליה לדעת זה משהו שהיא כבר ידעה – והטיפול באחרים היה לאפשר להם להתאים את עצמם.
הטיפול צריך להיות מכוון ללקוח ולבעיה הראשונית. זכרו את זה. לכל אחד מאתנו השפה האישית, וכאשר מאזינים ללקוח צריך להאזין בידיעה שהוא מדבר בשפה זרה ולא צריך לנסות להבין במונחים של שפתנו. הבינו את הלקוח בשפתו.
לתהליך ההתערבות הזה הייתה השפעה עקיפה גם על רוזן (Rosen, 1982).