(Watzlawick, Weakland, Fisch & Bodin, 1974)

1. התייחסות לבעיה

הגישה מתמקדת בתלונות המוצגות על ידי הפונה. המטפל לא מנסה לחפש כוונות גלויות או סמויות שמאחורי תלונתו של הפונה; מה שהפונה מביא, מקבלים ואליו

מתייחסים. מנקודת מבטו של המטפל, יש לו אחריות להקל את הקשיים המוצגים על ידי הלקוח. הגישה מאמינה שגם אם פתולוגיה קיימת, הסימפטום המוצג הוא עדיין “המנוף” הטוב ביותר להתערבות טיפולית. מה שהלקוח מביא אתו מכיל בחבילה אחת את מה שהלקוח מוכן לעבוד עליו, את ההצגה המרוכזת של מה שאינו בסדר  מבחינתו ואת המדד המדויק של ההתקדמות.

2.קשיים מול בעיות

הגישה מבחינה באופן ברור בין קשיים ובעיות. קשיים נחשבים כל מצבי החיים הרגילים, ובעיות הם הפתרונות הלא מוצלחים שבאמצעותם נעשה ניסיון לפתור את  הקשיים.

3. מקור הבעיה והתרחבותה

מרבית הבעיות מתעוררות כאשר מצבי חיים רגילים, שמציבים קשיים מסוימים, אינם מטופלים בדרך שתביא לתוצאות רצויות. כאשר מניחים את הקשיים לא פתורים הם נוטים להתרחב, תורמים לקיפאון, למשבר ולהופעת סימפטומים. מבחינה זאת צריך להיות ער לאפשרות שאירועים מקריים יכולים ליצור קשיים רציניים.

4. הגדרת בעיה

מטפלים בגישת פתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד,  מתייחסים אל קשיים, שאנשים מביאים לטיפול (מלבד קשיים בעלי תסמינים אורגניים ברורים) כאל קשיים מצביים בין אנשים, שאינם מנוהלים היטב. פרוש הדבר שבעיות נובעות בעיקר מאינטראקציה לא פונקציונלית בין אנשים. ניתן להגדיר את הדפוסים שמשמרים את הפתרונות הלא-פונקציונליים כבעיה.

5. שימור הבעיה

מה שמכונה מצב “כרוני” בגישה המסורתית נחשב, בפתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד,  כטיפול מתמשך וכושל בבעיה. מכיוון שאנשים עם בעיות “כרוניות” התמודדו זמן רב יותר בדרכים לא מתאימות, יתכן שהם יהיו מוכנים לוותר מהר יותר על גישתם הקודמת תמורת גישה חדשה. לכן, בפתרון- בעיות ממוקד, קצר מועד, שומרים  על אופטימיות טיפולית לאפשרויות השינוי של בעיות כרוניות.

6. פתרון בעיות

צעד מכריע בפתרון בעיות נחשב השלב שבו מפסיקים את מעגל (דפוס) האינטראקציה, או את הפתרון הלא יעיל (הבעיה) שמשמר את הקושי. את הפסקת מעגל האינטראקציה הלא רצוי, ניתן להשיג על ידי שינוי דפוסי ההתנהגות אשר מספקים היזון חוזר חיובי, או על ידי שינוי התפיסה ביחס לקושי. השגת שינוי נעשית משימה  קשה במיוחד כאשר הפתרון שמשמר את קושי נתמך תרבותית, כפי שזה קורה בדרך כלל, למשל: כל אחד “יודע” שזה “נכון” ו”הגיוני” להמשיך ולעודד אדם מדוכא ואהוב, למרות שנדמה שהניסיון “לרומם” את רוחו רק מחריף ומחזק את מצב הרוח הדכאוני.

7. קידום השינוי

הניסיון להאיץ שינוי מתבטא לעתים בהתערבות שמכוונת מעבר להתחברות אל הלקוח. למשל, כאשר פוגשים אדם מדוכא, בפגישה ראשונה, מקשיבים לו בסבלנות לאורך כל הפגישה. אחר כך מבקשים ממנו פרטי מידע נוספים. בצעד הבא אפשר להגיב ולומר לו: “בעצם, זה פלא איך, בנסיבות כאלה, את/ה מחזיק/ה מעמד כל כך יפה!”. לכאורה, אמירה כזאת יכולה להיחשב כאמירה שלא מקדמת את המטפל לקראת הלקוח, אך מסתבר שהערה כזאת מתקבלת על ידי האדם, לרוב, בהקלה. הוא מגיב ואומר: “סוף סוף מישהו מקשיב לי”. רק אז אפשר להעיר לאותו לקוח שיש לו סיבות רבות להיות מדוכא…
אם זה פועל היטב אפשר להוסיף ולומר: “אין לי כל כוונה לדכא אותך יותר, אך אני חושב שאתה יכול להיות קצת אופטימי”. הלקוח נרעש ומגלה עניין בהערה כזאת מפני שכיוונה הפוך מזה שהמשפחה הלכה בו עד כה. בנקודה כזאת כל מטפל קשוב יכול לפרט את הדרכים בהן הסיטואציה יכולה להיות גרועה יותר ובמקרים רבים הלקוח מתערב במחאה מסוימת, כגון: “חכה רגע, המצב לא כל כך רע.”זה מציג שלושה אספקטים בסיסיים של הגישה:

1. מקבלים מה שהלקוח מציג ומעצימים את העניין.
2. מגיבים בדרך הפוכה, או נותנים “היזון חוזר” הפוך מכפי שהלקוח מקבל מאחרים.
3. בגישת פתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד,  “חושבים בקטן” על ידי כך שמתמקדים בסימפטום.

בדרך פעולה כזאת פחות מפחידים את הלקוח כאשר מבקשים ממנו לבצע את השינוי הקטן ביותר שהוא יכול. שינוי קטן כזה מעורר, לרוב, תחושת השג פנימית. יוצרי הגישה מאמינים שגם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד קטן אחד…

8. גישה פרגמטית

הגישה פרגמטית ביסודה, הן בטכניקה והן בהשקפתה התיאורטית. הגישה מנסה לבסס את רעיונותיה והתערבויותיה הטיפוליות לא על מה “שנהוג”, “הגיוני” או “נכון” אלא על תצפית ישירה על מה שקורה באינטראקציה האנושית; על האופן שבו ממשיכים לתפקד באותן דרכים ללא הצלחה  ואיך ניתן, עם מעט ספקנות, להשיג שינוי בדרך היעילה ביותר. בגישה זאת נמנעים מהשאלה “למה?” כי היא מסיטה את תשומת הלב מהתצפית הישירה למוטיבים והנחות לא נחוצים שיש להם תפקיד מכריע בתובנה. על פי הגישה מאמינים שמרבית השינויים מתרחשים ללא אותה תובנה מקדימה.