מהו פרדוקס? הגדרה בסיסית אחת מתייחסת לפרדוקס כאל “הצהרה או הצעה, שנראית על פניה אבסורדית או מכילה סתירה-פנימית, אך עדיין מבטאת אמת” (The American College Dictionary). גייפמן (1983) מציין שפרדוקסים סותרים תפיסה, שביסודה נמצאת מחשבה דנה ושוקלת (הגיונית), שמהווה מחסום בפני תפיסה אינטואיטיבית-ישירה של המציאות. על פי חימנז (Jimenez,1976) פרדוקסים מעבירים רעיונות בדרך עקיפה תוך כדי כך שהם סותרים זרם חשיבה סטריאוטיפי.

הפרדוקסים מופיעים בלוגיקה, בתורת ההכרה וגם בטכנולוגיה של מחשבים. דוגמה לפרדוקס סמנטי עתיק הוא “פרדוקס השקרן”. פרדוקס זה מופיע בברית-החדשה, באיגרת פאולוס אל טיטוס. באיגרת מסופר על הנביא אפימנדס מכרתים שאמר שכל בני כרתים זוללים וסובאים, שקרנים ורמאים. מאחר שהוא עצמו בן האי כרתים, הרי שגם הוא שקרן, ולכן דבריו על בני כרתים ועל עצמו אינם אמת. יוצא מכאן שבני כרתים, והוא עצמו, אינם שקרנים, וכו’…

פרדוקס לוגי-סמנטי נוצר בתהליך בן שני צעדים שמתואר על ידי  גייפמן (1983). בצעד הראשון בונים עצם ביחס מסוים לאברי מערכת נתונה. בצעד השני כופים על העצם להיכנס לתוך המערכת. אז חל עליו אותו יחס שחל על כלל אברי המערכת, וכך נוצר הפרדוקס. מבחינת הפרדוקס שהוצג, הדובר, האיש מכרתים, הוא האיבר ביחס לקבוצת הכרתינים. בצעד השני מכניסים את הכרתיני הזה, שטוען שכל הכרתינים שקרנים, לתוך אותה קבוצה עצמה ולכן נוצר הפרדוקס. הכפייה מתבטאת בכך שמכניסים את הפסוק שיש בו כרתינים ושקרנים לתוך השפה כמערכת שבה כל פסוק הוא אמיתי או שקרי. הצורך שלנו לחשוב באופן סיבתי, לנתח ולשקול דברים באופן לוגי, יוצר בסופו של דבר את הפרדוקס. זהו דגם אופייני לפרדוקסים לוגיים-סמנטיים. בעיות רבות בחיים נוצרות בעקבות טעויות בניתוח לוגי.

כאשר אנשים אינם מצליחים להגיע לתוצאה כלשהי, במצב מסוים, זה קורה בגלל ניסיון להגיע לפתרון על ידי שינוי בתוך הקבוצה. ווצלביק, פיש, וויקלנד (1979) מגדירים ניסיון כזה של פתרון כניסיון לעשות “עוד מאותו דבר”. אחת הדרכים לצאת ממלכוד זה היא על ידי הבחנה בין שתי רמות, אחת של האבר והשנייה של הקבוצה. במקרה של הדובר מכרתים,  אנחנו כוללים אותו (את האבר) בתוך קבוצת “כל אנשי כרתים” (הקבוצה). וכבר אמרנו שאבר לא יכול להיות הקבוצה עצמה ולכן נוצר הפרדוקס. אם כן, מדובר כאן בפעולת חשיבה מבלבלת שמתארת היווצרות סיטואציה פרדוקסלית שפתרונה לא נמצא במחשבה הגיונית אלא ביישוב הפרדוקס עצמו. אין ספק שהניסיון לפתור בלבול פרדוקסלי צריך להיעשות מחוץ למסגרת חשיבה הגיונית, סטריאוטיפית.

ווצלביק, פיש, וויקלנד (1979) מסבירים את פעולת הפרדוקסים על בסיס שתי תורות מתמטיות: “תורת הקבוצות” ותורת “הסוגים הלוגיים“.