חשיבה זו מיוחסת לחשיבה סיבתית; חשיבה שמניחה כי לכל תוצאה יש סיבה ייחודית לה. התפתחות חשיבה  רציונלית, סיבתית-ליניארית הושפעה  מתפיסותיו של הפילוסוף היווני אריסטו (Hooker, 1993). אריסטו האמין שניתן להבין , ברמה בסיסית, את הסיבות לשינויים שמתרחשים בעזרת תצפית מדויקת ועל ידי קטלוג וסיווג תופעות. מבחינה זאת, הוא היה הראשון שהניח את היסודות להתפתחות החשיבה המדעית שגורסת שהמדע הוא אמפירי ביסודו ומניח קיום מציאות חיצונית לאדם.

אריסטו היה הראשון שביסס את חשיבתו הפילוסופית על הרעיון שכל מה שנע או משתנה נעשה בגלל “סיבה אחראית” (ביוונית, aitia ) ובגלל שישנה סיבה סופית לכך (ביוונית, telos ) (Hooker,1993). תפיסה זאת, שגורסת כי לכל התנהגות יש סיבה קודמת “אחראית” וסיבה סופית, משמשת יסוד לתפיסה הפילוסופית  הטלאולוגית (teleology), שעוסקת במוסר של כוונות. נראה כי תפיסה זאת היוותה השראה להיווצרות הגישה הפסיכו-דינמית. שכל כך נפוצה, ובעצם שלטת, בקרב אנשי הטיפול ובתחומי חיים אחרים.

מרביתם של אלה שאימצו את הגישה הטיפולית הפסיכודינמית מסבירים את היווצרות הבעיות באמצעות תאור קשרים סיבתיים, ליניאריים. מכאן, שפתרון הבעיות מותנה באיתור וזיהוי מקור הסיבתיות (Rubin & Babbie, 1993).
דל, (Duhl, 1983) מציינת שחשיבה רציונלית עודדה את התפתחות הגישה המדעית ועמה את היכולת לחקור את העולם הפיזי ולקבוע חוקים שעל פי תפיסתם העולם פועל. צורת חשיבה זאת נושאת בתוכה גם את התפיסה האידיאלית של האדם כיצור רציונלי, בוגר, הגיוני ואובייקטיבי.