בטקטיקת “התווית נפילה” זאת מנחים את הלקוח לנפילה “מתוכננת”. זה נעשה, בדרך כלל, לאחר שהלקוח התגבר על מכשול משמעותי בחייו. כמו למשל במקרה של איש צבא שכל הזמן הפגין שליטה עצמית מלאה, במקום שירותו. באחד האירועים המבצעיים הוא התמוטט ואושפז לזמן קצר בבית-חולים.
לאחר שחזר לפקד על יחידתו תודרך על ידי המטפל לנהל מצבי “כשל” מתוכננים, קרי: ליצור מצבים בהם יבקש מאחרים לעזור. על ידי כך הוא יכנס לתפקיד של חונך שמטפח חיילים שלוקחים אחריות על התנהגותם. זה, כמובן, מסר כפול שנועד להפחית מעומס התפקידים שהמפקד לקח על עצמו ולהעביר אחריות גם לכפיפים.
עד אז, איש הצבא נטל על עצמו את מירב התפקידים כביטוי קיצוני של אחריות. להתוויית “הנפילה” הייתה חשיבות בארגן שונה של דפוסי הפיקוד שלו מריכוז מלא לביזור אחריות בין פקודיו.
עניין “המכירה” של  ההתנהגות השונה, למפקד הצבאי, היה עניין לא קל. הצעת הפתרון התקבלה לאחר שהוסבר לו כניסיון, או כדרך אפשרית, לטפח אצל פקודיו מנהיגות עצמית בצעדים קטנים.אף כאן זהו מסר טיפולי כפול: אם הלקוח ביצע את המשימה “והכשל” המתוכנן הובלט אזי ניתן לפרש את האירוע כנשלט על ידו. אם הכשל המתוכנן לא נעשה, אזי גם ההימנעות מבליטה שליטה חוזרת על עצמו, אף כי הפוכה מבחינת כיוון השינוי המתוכנן.