אחרי שקיבלנו מהפונה אישור שיש לו בעיה, שהוא לא הצליח לפותרה, ושהוא מבקש את עזרתנו בעניין, הוא הפך ללקוח! כעת מתחיל שלב איסוף הנתונים. המשימה היא קבלת נתונים חיוניים וספציפיים אודות הקושי המוצג, הדרך שבה הקושי מטופל, וקביעת מטרת הטיפול. השאיפה היא לקבל את מרבית הנתונים הרלבנטיים, האפשריים, כדי להשיג את התוצאה שנקבעה ביחד עם הלקוח. בשלב זה אסור לקבוע עמדה לפני שאוספים נתונים בכמות מספקת.

• המידע צריך להיות בעל ערך אסטרטגי: קרי, מפורט, מעשי ובהיר, כדי שיהיה אפשר להשתמש בו. כאשר פונה אומר שהוא “מחפש את עצמו” זה לא מידע שאפשר לעשות אתו משהו. אך אם הפונה אומר שהוא עושה מאמצים להחליף עיסוק, הרי שזאת הצהרה הרבה יותר קונקרטית ומאפשרת התייחסות מעשית כלפיה.
• הדיווחים צריכים להתמקד בהתנהגות נצפית, במה שניתן לראות ולשמוע.
• הצהרות על רעיונות ומחשבות הם חשובים מאד אם נלווים אליהם תיאורי התנהגות.

הדרך שבה אדם מפרש את התנהגותו ואת התנהגותם של אחרים מאפשרת למטפל לזהות את עמדת הלקוח, קרי: את תפיסת עולמו שבאה לביטוי בהצהרותיו השונות.
ברוב המקרים יש קושי לקבל מידע באופן מוגדר. לפיכך, יש “ללחוץ” על הלקוח, באטיות ובעדינות, עד לקבלת התיאורים המספקים. זה נובע ממציאות שבה פונים נותנים, במרבית המקרים, תשובות מעורפלות וכלליות מדי. במצב כזה קשה ליצור תמונה ברורה של הסיטואציה שמתוארת על ידי הפונה. צריך לזכור שבגישה של פתרון – בעיות ממוקדת וקצרת מועד לא מבקשים להגיע אל האמת “האובייקטיבית” אלא אל התיאור הקרוב ביותר של הסיטואציה, כפי שהפונה מתאר, כדי שאפשר יהיה לעזור לו בהתאם לתמונת עולמו האישית.

תיאורים מעורפלים, כלליים כאלה, הם למשל: “אנו לא מתקשרים”, “אני לא מממש את עצמי”. במקרים כאלה צריך לנסות ולמקד את הפונים. מה שיכול לעזור הן שאלות הבהרה, כמו למשל: “אתה יכול לתת דוגמה איך אתם לא מתקשרים?”, או “כאשר תממש את עצמך, איך זה יראה מבחינתך?”

כאשר עוסקים ביותר מאדם אחד, בו זמנית, צריך לקבל תיאור של כל אחד מנוכחים לגבי הקושי הנתון תוך ידיעה שיכולים להיות הבדלים משמעותיים ביניהם.