מטפל שאימץ את הגישה הממוקדת בפתרון ניגש לטפל בעמדה נחותה מעמדת הפונה. הוא נמנע להופיע כבעל סמכות, או “בעל חכמה”, כי בכך הוא מסתכן בהרחקת הלקוח ממנו. הפונה מגיע אמנם עם הקשיים, מבקש עזרה והגנה, אך המטפל נדרש להחזיר לו את האחריות בהקדם האפשרי. אחריות המטפל, על פי הגישה הממוקדת בפתרון, “לשחרר” ממנו את הפונה במהירות האפשרית. המטפל, כבר במפגש הראשון, צריך להתחיל להעביר את האחריות לפונה בדרכים שונות, כמו: לומר לפונה שניסיונו כמטפל בעניין המסוים אינו כמצופה, או לציין שיש לגשת לטיפול עם הסתייגות מסוימת לגבי התוצאות, וכו’.

המטפל, בגישה הממוקדת בפתרון, נוקט ב” עמדה אחת מטה” (one step down) ביחס ללקוח כדי לאפשר לו להיפתח ללא היסוס. השאלה היא עד כמה הלקוח רוצה להיפתח. המטפל צריך לזכור שהלקוח מביא בעיה, והוא צריך לגרום לו “להזיע” (לרצות מאד) לפתור אותה כדי שיהיה לו ביטחון שהוא עשה זאת ולא המטפל. השאלה כאן היא, כמובן, איך להתייחס לסמכות? והתשובה לכך היא, שצריך לתת את הדעת איך הסמכות מועילה, באלו מצבים ומתי.

למטפלים, בגישה הממוקדת בפתרון, יש אמון רב בעצמם אך הם לא מפגינים זאת. הם מקבלים את כוחו של האחר, את ההכרח שהאחר יתמודד עם בעייתו. נדמה שההישג הגדול של המטפל, בגישה הזאת, שהלקוח ישיג שינוי מבלי ליחס את מלוא ההצלחה למעורבות המטפל.