התפתחות הרעיון הטיפולי של הגישה

ווצלביק (אצל Neal, 1997 ) מספר שאימוץ הטיפול על פי מודל פתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד, נבע מתחושת אי שביעות רצון ממה שמציע מודל הטיפול המסורתי: “ובכן, אספר לך קודם  על כל מה שאני לא עושה. בהכשרתי אני אנליטיקאי יונגיאני. אז האמן לי ששמעתי אודות התת-מודע והצורך למצוא את הסיבות בעבר ולאפשר לאדם להתחבר אליהן בעזרת התובנה. אותה מילת הקסם, תובנה. בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, או באספקטים אחרים,מעולם לא עברתי את ההתרחשות המצופה של התובנה. כך שאני רואה את משימתי כמטפל לעזור לאנשים להתמודד עם הבעיה בדרך אחרת על ידי כך שאני מציע להם איך להתנהג כאשר הסיטואציה הבעייתית שגורמת את הכאב מופיעה שוב. אני מביא אנשים להתנהג, במצב הבעייתי, כאילו עליהם לעסוק במשהו שהם קודם לא לקחו בחשבון. אם אני מצליח לעשות זאת, זה יכול להיות הפתרון. הם יכולים לפתע להבין, “או כמובן, זו הדרך השונה שבה אני יכול להתמודד עם העניין. עד כה חשבתי שאני יכול לעשות רק את זה, ועתה אני מוצא שאני יכול לעשות את זה גם אחרת” “. הדרך העיקרית שבה, ווצלביק ועמיתיו, התמודדו עם הסיטואציות הבעייתיות הייתה באמצעות שימוש בפרדוקסים.
ווצלביק (Watzlawick) (אצל ניל (Neal, 1997)) מגדיר את עצמו קונסטרוקטיביסט קיצוני שרואה את העולם כמקום שבו כל האמיתות יחסיות. לכן, משימת המטפל נגזרת בנסיבות כאלה מהתמוטטות תבנית “מציאות” אישית: “תראה, אם תבנית המציאות שלי מתמוטטת, מה שיכול לקרות כתוצאה מאירוע מסוים, אז אני מאוים. לעולם אין כל חשיבות. לחיי אין יותר משמעות. כך שאני רואה את משימתי כמטפל לסייע לאותו אדם ליצור מציאות שונה, גם אם היא שונה במקצת, מציאות ממעלה שנייה שנעשית נסבלת”.

וגמה קלינית: סיפור קטן שסיפר וויקלנד (אצל סורוקה, 1993) יכול להמחיש את מה שנאמר קודם: וויקלנד מספר על זוג שיכורים, בעל ואשתו, שהיו בפגישה טיפולית אצל היילי (Haley). בתום הפגישה בני הזוג התווכחו מי ינהג בחזרה מהקליניקה לבית. איש מהם לא רצה לנהוג מהקליניקה לבית. היילי חשב שלפניו אירוע “מפוצץ” שלא יוכל להתגבר עליו. הוא העלה את הרעיון שהבעל ינהג ממקום הפגישה עד מחצית הדרך, ואחר-כך אשתו תחליף אותו ותנהג ממחצית הדרך עד לבית. באופן זה איש מהם לא צריך לנהוג מהקליניקה עד לבית. למרבה ההפתעה, בני הזוג “קנו” את הרעיון. זו דוגמה של מתן משמעות חדשה למציאות נתונה.