ניסיונות להגיע להבנה על ידי ויכוח נפוצים בחיי נישואין ובמצבים שונים של חינוך ילדים. בנישואין ובגידול ילדים ישנן “עליות וירידות” שנחשבות רגילות. כאשר בני הזוג, או הורים, מגדירים עליות וירידות, רגילות כאלה, כמייצגות תהליך הרס של הקשרים הבין-אישיים אזי קשיים רגילים הופכים לחריגים. ניסיונות “תיקון” של הקשרים מקבלים אופי של ויכוח שבו הנטייה היא לקבוע מי האשם ומהי האשמה. במצב כזה, הויכוח הופך לבעיה בפני עצמה.

למשל, בן/בת זוג יכול/ה לומר: “האם שמת לב שמשהו, לאחרונה, לא פועל ביחסינו כפי שצריך?” באופן השאלה יש קביעה של השואל שהוא מאמין שמשהו לא בסדר קורה ביחסים שביניהם. בנוסף לכך יש בשאלה קביעה מובנית שהשואל יודע שמשהו לא בסדר מתרחש ולכן לבת/בן הזוג יש אחריות מסוימת למצב. כאן, ישנה קביעה של האשמה ושל האשם!
לבן/בת הזוג יש שתי אפשרויות תגובה: הסכמה או הכחשה. אם התגובה היא הסכמה, הרי שבני הזוג יעברו מיד לויכוח שנועד לקבוע מי מהם לא בסדר או, מי אשם במצב שנוצר. אם התשובה היא הכחשה, כי אז בן הזוג שיזם את הפנייה יאשים את האחר באטימות או בהתעלמות ממצב בעייתי. זהו מצב של ויכוח ברור ביותר.

תמונות אחרות בחיי משפחה, בעלות אופי דומה, מתרחשות בין הורים לילדיהם. זה קורה הרבה בשעה שההורים מתעמתים עם ילדם באשר לעמדותיו. הם מנסים לשכנע אותו שעמדתו אינה נכונה, ובמצב כזה העימותים הופכים לויכוח ומגיעים ל”פיצוץ” ממנו קשה לחזור להידברות. הניסיון של כל אחד מהצדדים להגן על עמדתו מעמיק את הפער ביניהם.  במצב כזה נעשות פניות לעזרה כאשר בני המשפחה מצפים מהמטפל להביא להתקרבות ביניהם.