תורה זאת מאפשרת להסביר את השינוי ממעלה שנייה. תורת הסוגים הלוגיים קובעת שאיבר יכול להיות חלק מקבוצה אך לא הקבוצה עצמה. למשל, תלמיד יכול להיות חלק מכתה אך הוא איננו הכתה עצמה. המשמעות היא שחלק, או מרכיב של שלם, לעולם לא יכול להיות השלם עצמו! גם ההפך נכון: קבוצה לא יכולה להיות האבר של עצמה. למשל: “האנושות היא המחלקה המכילה את כל האנשים, אבל היא עצמה אינה איש” (ווצלביק, פיש, וויקלנד, 1979 עמ’ 12).
כאשר אנשים אינם מצליחים להגיע לתוצאה כלשהי, במצב מסוים, זה קורה בגלל ניסיון להגיע לפתרון על ידי שינוי בתוך הקבוצה. ווצלביק, פיש, וויקלנד (1979) מגדירים ניסיון כזה של פתרון כניסיון לעשות “עוד מאותו דבר”. אחת הדרכים לצאת ממלכוד זה היא על ידי הבחנה בין שתי רמות, אחת של האבר והשנייה של הקבוצה. במקרה של האיש מכרתים, בפרדוקס השקרן, אנחנו כוללים אותו (כאבר) בתוך קבוצת “כל אנשי כרתים” (הקבוצה). וכבר אמרנו שאבר לא יכול להיות הקבוצה עצמה ולכן נוצר הפרדוקס. אם כן, מדובר כאן בפעולת חשיבה מבלבלת שמתארת היווצרות סיטואציה פרדוקסלית שפתרונה לא נמצא במחשבה הגיונית אלא ביישוב הפרדוקס עצמו. אין ספק שהניסיון לפתור בלבול פרדוקסלי צריך להיעשות מחוץ למסגרת חשיבה הגיונית, סטריאוטיפית.

דוגמה להיווצרות בלבול פרדוקסלי והצעת פתרון פרדוקסלית:
לקוח – אני לא ישן בלילות, יש לי סיוטים, אני לא יודע מה יהיה וזה לא בשליטה שלי.
* הערה – מדובר בנפגע תגובת קרב (“הלם קרב”) שהשתתף בקרבות ואיבד חברים בלחימה.

תגובה “הגיונית”: אתה יכול לומר לי מדוע אתה חש אשמה, ומה הסיבה שאתה מעניש את עצמך כל כך הרבה שנים?
תגובה על פי פתרון-בעיות ממוקד, קצר מועד: נראה לי שזה יהיה לא פונקציונלי בשבילך להפסיק להרגיש אשמה כעת. אם תפסיק להעניש את עצמך אף אחד בסביבתך לא יתפוס את השינוי ואולי יענישו אותך יותר על כל השנים של סבל וכאב שנגרם להם. הרי ידוע לכל שאף אחד לא מנסה לפגוע במישהו שנמצא במצב קשה. בכל מקרה, גם אם תרצה להשתנות נצטרך לחשוב איך לעשות את זה לאט ומבלי להניח בשלב זה לרגש האשמה.

התגובה ההגיונית אינה שונה ממה שהלקוח כבר ממילא עושה; הסתרת תחושת אחריותו תחת צל של אשמה שהוא לא צריך להתייחס אליה ברצינות כי היא “לא רציונלית”.

התגובה השנייה שונה לחלוטין; בעוד שמקבלים את “אשמת” הלקוח מגדירים אותה מחדש להסתרה חכמה; ברמה אחת אומרים לו: “הרגש אשמה”, ואז מגדירים את האשמה בדרך שהופכת את עמדת “האשמה” קשה לשימור.